יש משהו שמאוד מטריד אותי בפרשת העגל…

בא נאמר שאחרי לימוד מעמיק אני מבין את מהות החטא, אבל…

משה נמצא למעלה אצל האלוקים ואומר לו שם האלוקים "לך רד כי שיחת עמך… ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שם, יא). דהיינו האלוקים רוצה להשמיד את כל עם ישראל ולהולידו מחדש ממשה.

משה יורד מההר, הלוחות בידו ומשה מבחין בעגל ובמחולות. והא נוכח לדעת שהעם פרוע הוא ומשתולל (שמות לב, כה). באותו רגע תגובתו היתה:

"ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי! ויאספו כל בני לוי ויאמר להם: כה אמר ה'… שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו… ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש" (שם, כו-כח).

ועכשיו אני רוצה להבין…

מה הפרופורציות? שלושת אלפים נהרגו בעוון חטא העגל. כלומר, חצי אחוז מעם ישראל (אם ניקח בחשבון רק את שישים ריבוא הגברים מבן עשרים שנה ומעלה). ואם אלו נהרגו כנראה שזה הוא מספר החוטאים, ואם כך מדוע רצה האלוקים לאחר מכן להשמיד את העם כולו, בגלל חטא זה?

יותר מזה, שבט לוי לא חטא, נ שהרי הפסוק אומר ויאספו אליו כל בני לוי דהיינו אף אחד מהם לא חטא, (יומא י.) אז למה האלוקים רצה להשמיד גם אותם???

אני רוצה להבין את הפרופורציות. האם חצי אחוז יחטא ועל כל העדה יקצוף האלוקים? האם כפרת החטא פירושה חיסולם של כל מאת האחוזים.

מעניין לראות שקו הענישה הכללי של התורה כזו היא, דוגמא נוספת היא, חטא המרגלים, עשרה מתוך שנים עשר המרגלים מוציאים דיבת הארץ רעה, העם מקבל את דעת הרוב (דמוקרטיה, לא?! "אחרי רבים להטות"?!) ושוב האלוקים אומר למשה "אכנו בדבר (את עם ישראל) ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול…" (במדבר יד, יב).

וגם כאן זועקת השאלה,  מה   ע ם    ה פ ר ו פ ו ר צ י ו ת?????

דוגמא נוספת מביכה עוד יותר מאחר ורק אדם אחד! חטא והעונש הוא על כל העם, הוא סיפור עכן והחרם.

זה היה אחרי כיבוש העיר יריחו על ידי יהושע. בצו האלוקים הודיע יהושע לעם ש"והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'" (יהושע ו, יז). כלומר, אסור לבוז אותה, אסור לקחת שום דבר מן השלל. הכל מוחרם. והנה תראה מה נאמר מיד בפרק שאחרי זה: "וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי מן החרם ויחר אף ה' בבני ישראל" (שם ז, א).

צבאו של יהושע נערך לקרב על הָעַי, ובפעם הראשונה בתולדות צבא זה, נפלו שלושים ושישה איש (שם, ה). המשבר היה גדול. יהושע קרע בגדיו, וכל העם מתאבל ונשא תפילה לאלוקים. תגובת האלוקים: "…למה זה אתה נופל על פניך? חטא ישראל, וגם עברו את בריתי… וגם לקחו מן החרם, וגם גנבו, וגם כחשו, וגם שמו בכליהם" (שם, יא).

נשים לב, הלא אם נבודד פסוק זה מן המתחולל, ונתבונן רק בו, נגיע למסקנה שהעם כולו משתתף בהילולת חטאים לעילא. כשלמעשה אדם אחד בלבד, לקח מן החרם, ואיש לא ידע עליו (הלא רק בגורל גילו מיהו החוטא!). ובעטיו של חוטא זה, נפלו שלושים ושישה חיילים חפים מפשע, שכלל לא ידעו על החוטא. ולא עוד, אלא כל העם נאשם בחטאו של יחיד זה. אתה מבין את זה? הענשה קולקטיבית זו, בה אלו שאינם אשמים משלמים מחיר נורא, בגלל סטייתו של היחיד. האם זהו משפט צדק? ועוד צדק אלוקי?

אך דוגמא אחרונה זו. טומנת בחובה את הפיתרון ובעיקר בגלל הניגוד הבולט גם בפסוקים עצמם.

וכך כותב אחד מגדולי פרשני המקרא "מודיע כי כל ישראל קשורים בגוף אחד, עד שכל איש ואישה מהם ייחוסו אל הכלל כייחוס איבר אחד מן הגוויה אל הגוויה, וכמו שעל ידי הפסד איבר אחד יתהווה חולי, או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם, נחשב כאילו מעל העם כולו" (מלבי"ם שם ביהושע על הפסוק).

דהיינו אין אדם חוטא בתנאי בידוד. בכלל, כל מה שאדם עושה, הוגה, חושב ומדבר מושפע מן האקלים החברתי בתוכו הוא חי, ולא עוד, אלא, גם הוא משפיע על יצירתו של אותו אקלים ושל אותן נורמות. הדינמיקה הקבוצתית מלמדת שבחיי החברה אין מצבים סטאטיים. כל אדם בחברה פועל עליה ונפעל ממנה – כל הזמן.

נחזור לסיפור של עכן, שם נאסר מפורשות לקחת מן החרם. לו היה צו זה החלטי בעיני כל העם, עד כדי כך שהיה מזדעזע מעצם המחשבה להפר אותו, כמו למשל, שמזדעזע האדם המצוי מן המחשבה שהוא ישרוף למוות משפחה שלמה סתם כך – כי אז עכן לא היה מעז לעבור על הצו המפורש ולשלול שלל. האווירה העוינת כלפי מעשה זה, ההזדעזעות הרגשית של כל העם מפני אפשרות לעבור על דבר ה', היתה מוקרנת מעצמה על האקלים החברתי כולו. הזדעזעות רגשית זו היתה מחשמלת את האוויר ואת האווירה במחנה בני ישראל – גם בלי מילים. הכל היו חשים בגלי הקול הסמויים, המוליכים ללא הרף את האזהרה החמורה מפני החרם שהוטל על העיר יריחו. הזדעזעות זו היתה משמשת מחסום יעיל גם לשוליים החברתיים, הללו שרגשותיהם אינם אציליים או דתיים כל כך. ואם אנו מוצאים, שעכן העז לעבור בפועל על החרם, מלמד הדבר גם על החברה כולה, בתוכה חי. כמובן, איש ממנה לא היה עובר על צו ה' המפורש. אבל ככל הנראה בליבו פנימה לא החשיב איסור זה "כ"סוף העולם". יוצא, שכל פרט ופרט בעם אשם בחלק כלשהו במעשה של עכן. כולם השתתפו בנטילת אדרת השנער ושאר הפריטים מן החרם. . כי אין יחיד חוטא.

בא נראה כיצד עקרון הקולקטיביות פועל. נשים לב למתרחש בחברה שלנו היום. נתבונן רק בפרט אחד של המתרחש. כוונתי לגלי הירידה הבלתי פוסקים של אנשים צעירים מהארץ, בה נולדו, עליה לָחֲמוּ, ואליה הגיעו הוריהם בנושאם בלבם את חזון שיבת ציון. מה קרה פתאום שהצאצאים בועטים בחזונות הללו ויורדים מן הארץ? הכל מודעים לאסון. רבים גם מצליחים לזהות את אשמתם הם. את אשמת החברה כולה. אשמת כל אלו, שאינם רוצים לרדת מן הארץ. ובכן, איך כל הוויית החיים בארץ תורמת לכך מן התשתית?

פשוט יותר. כל צעיר בארץ יודע שהעיקר זה "להגיע למשהו". ו"להגיע", הכוונה – מבחינה חומרית גרידא. ההישגיות והקריירה הם בראש סולם העדיפויות של כל אם יהודיה טובה, הדואגת לרווחת צאצאיה. הכל דבקים ביעד המשרה המכניסה, המכונית הנוספת, ודירת היוקרה במגדלי דוד וכדומה. זהו האקלים החברתי. סמלי סטאטוס אלו, ואחרים, מוקרנים בעצמה ללא הרף אל תודעת כל אדם בארץ. ואם זה הוא העיקר, האם אין הוא מצוי בשפע רב יותר בארצות חוץ?! האם באמת מס השפתיים המשולם ל"ערכים", ל"ציונות" וכדומה מסוגל לעצור את הנהירה החוצה?!

אין חטא פרטי. החטא הוא תמיד קיבוצי. ההבדל בין איש לרעהו הוא באיכות החטא, עד כמה מוכן הוא לצעוד בנתיב המפותל שלו. האחד יחטא רק במחשבה, ואילו רעהו – גם במעשה. אבל גם החטא בפועל מתחיל מן המחשבה הכללית, ה"מטהרת" בכך את עצם האפשרות שהבריות יכשלו בחטא עצמו.

זהו, ידידי, ביאורן של פרשיות אלו. זה גם מה שקרה בחטא העגל. העם הקרין סלחנות מה כלפי סטיות של עבודה זרה. היה זה בדקות הלב, שלא נראה כלפי חוץ, אף לא נשמע בראש חוצות. אולם הלבבות קולטים זה את זה בשפה לא נשמעת, ומשפיעים זה על זה. ואם המרכז, החלק העיקרי של העם נגוע, אין פלא שהדברים באים לידי ביטוי בשוליים, בקרב אותם בריות שמחסומי מצפונם דקים ביותר. על כן, בחטא העגל חטאו כולם. ומידת הדין האלוקית, מגובה מבטה, יודעת את השקלול הנכון, שגרר אחריו את הגזירה הנוראה.

במילים אחרות, פרשה זו באה ללמדנו, שאם יש רצח, אונס או שוד בכל מקום בארץ, גם לנו יש חלק מזה גם אנחנו כחלק מהחברה משפיעים על עיצוב כל אחד ואחד מאנשי החברה.